Abstract:
אי-מיצוי זכויות הוא מצב שבו זכאים לתוכנית מסוימת אינם מצליחים לממש את זכאותם. בשנים האחרונות השיח המחקרי בישראל ובעולם מגלה עניין הולך וגדל בנושא זה. מחקרים מן העולם מצביעים על אי מיצוי כעל תופעה שכיחה, רחבת היקף, המאפיינת תוכניות רבות של ביטוח סוציאלי במדינות השונות. מחקרים אלה גם מראים לנו שזו היא תופעה רבת ממדים, שיש בה סוגים שונים של חסמי מיצוי, המתבטאים ברמות שונות: החל ברמת הלקוח וכלה ברמה החברתית. עם זאת בחנו עד כה רק מחקרים ספורים בישראל את תפיסותיהם של מבקשי הקצבאות בנוגע לחסמים למיצוי זכויות ואת חוויותיהם בהקשר זה. יתר על כן, עד כה לא נדרשה הספרות המקצועית לאסטרטגיות ההתמודדות האקטיבית של מבקשי הקצבאות עם החסמים שהם נתקלים בהם בתהליך. בכך עוסק מאמר זה, המתאר מחקר שבו בחנו, באמצעות ראיונות מובנים למחצה, את החסמים ואת האסטרטגיות שעליהם דיווחו עשרה מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה ועשרה מקבלי קצבאות נכות (20 איש סך הכל). ממצאי המחקר מראים שאף שהתחוללו בשנים האחרונות שינויים לטובה, עדיין נתקלו משתתפי המחקר בחסמים מסוגים שונים: חסמי ידע, חסמי בירוקרטיה וחסמים פסיכולוגיים. משתתפי המחקר גם הצביעו על הוועדה הרפואית ועל חובת ההתייצבות בלשכת התעסוקה כעל תחנות מרכזיות בהליך המיצוי. לבסוף, משתתפי המחקר נקטו שתי אסטרטגיות פעולה עיקריות כדי להתמודד עם חסמים אלה: הם פיתחו מומחיות אישית בהליך ופנו לסיוע חיצוני. ממצאים אלה נידונים לאור ספרות המחקר, מגבלותיו והשלכותיו האפשריות על המדיניות בתחום. (מתוך המאמר)
