Abstract:

בשנת 2007 הוקדש דבר העורך של ביטחון סוציאלי לסוגיה של מיצוי זכויות (גל, 2007). מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל התקשתה אז להתאושש מתקופה של קיצוצים נרחבים חסרי תקדים, והשיח הציבורי השולט נסוב דווקא על הצד השני של המטבע: כיצד מצמצמים את תופעת ההונאה והניצול לרעה של המערכת (דורון, 2010). מטרתו של דבר העורך, פרי עטו של אחד ממחברי מאמר זה, היתה לעורר לסוגיית מיצוי הזכויות את מודעותם של קובעי המדיניות והחוקרים. פחות מ- 15 שנים עברו מאז, ו[אי-] מיצוי זכויות אכן הפך סוגיה מרכזית בשיח הציבורי והמקצועי. לא זו בלבד שגורמים בחברה האזרחית ובשוק החופשי עוסקים בה, אלא שניכר שקובעי מדיניות ופקידי ממשל בכירים, במיוחד במוסד לביטוח לאומי, יזמו הקמת מערכות וערכו שינויים בתוכניות נוהגות כדי להתמודד עימה (יסעור בורוכוביץ' ועמיתות, 2021; תרשיש וגל, 2021). התעוררות העניין במיצוי זכויות משתקפת גם במחקרים, השופכים זרקור על זוויות שונות של התופעה (ראו למשל: גל, שלו ואייזנשטדט, 2009; טולדנו, 2014; טולדנו וגוטליב, 2014; לוין, 2009; Szeintuch, 2020). כאן אנו מבקשים להציג את ההגדרה של [אי-] מיצוי זכויות, את חשיבות התופעה ואת היקפה, את קווי המחקר המרכזיים ואת המודלים התיאורטיים המובילים בתחום ולהציע כיווני מחקר מבטיחים. (מתוך המאמר)